בערכה 65 קלפי תמונות מהחיים.
אופן השימוש:
1. פתחו את ערכת התמונות ופרסו אותם לפניכם ותנו למטופל להתבונן כמה רגעים על התמונות.
2. בקשו מהמטופל לבחור תמונה אחת שתחווה עבורו חוויה נעימה ובטוחה.
3. בשלב הבא בקשו מהמטופל לזהות את התחושה בגוף.
4. הסבו את תשומת לב המטופל להתהליך הגופני שהתרחש במהלך הבחירה כגון: בכי, צחוק, רעד וכו…
5. כעת בקשו מהמטופל לבחור תמונה המייצגת חוויה של אי נוחות או קושי.
6. שוחחו עם המטופל על הקושי והתחושה הנילוות לקושי בגוף.
7. בקשו מהמטופל להניח את שתי התמונות על השולחן ברווח אחת מהשנייה כך שהתמונה הבטוחה לא תושפע מתמונת הקושי באופן הזה שלא תונח תמונה על גבי השנייה.
8. הביטו ברווח שבין שתי התמונות ובקשו מהמטופל לדרג את רמת המצוקה בה הוא חש מ1 עד 5.
9. נציע למטופל להניח את התמונה הבטוחה על דף נייר ולהרחיב באמצעות ציור או צביעה את התמונה.
10. נייצר שיח מה קרה בעקבות "הרחבת והגדלת" התמונה (המרחב שהיא תופסת כעת על גבי הדף גדול יותר מהגודל הפיזי שלה).
11. בקשו מהמטופל לקחת את תמונת הקושי ולהניח אותה שוב ביחס לתמונה הבטוחה.
12. נבדוק האם השתנה המרחק ויחידת המצוקה (כעת לאחר הרחבת התמונה החיובית).
13. בקשו מהמטופל להתבונן בתמונות לסירוגין כך שהמבט על כל תמונה יארך כשמונה שניות ויופנה לתמונה השניה. את הפניית המבט יש לעשות בחזרתיות עשר פעמים.
14. כעת בדקו שוב את יחידות המצוקה. במידה ולא חלה ירידה במצוקה ניתן לבחור בתמונה נוספת שאותה יש להציב בין שתי התמונות הראשונות שנבחרו. תפקידה של התמונה החדשה היא להגן על התמונה הבטוחה הראשונה.
15. בצעו דיאלוג בין התמונה המגנה לבין תמונת הקושי ולתמונה הבטוחה. כעת הסירו את התמונה המגנה ובידקו את יחידת המצוקה. בדקו האם המרווח בין התמונות קטן יותר.
16. במידה ואין ירידה מספקת בחווית המצוקה הפנימית ניתן להשתמש ברגש החיובי ובמקום בו הוא מעוגן בגוף לאיבר שהמטופל חש בו מצוקה ומועקה.
17. בסוף התהליך יש לשאול את המטופל שאלות:
א. מה למדת מהתהליך?
ב. מה אתה אומר לעצמך על הלמידה הזו?
18. לסיום נתמקד שוב במקום הבטוח והנעים בגוף
כלי זה מכין את המטופל לתהליך העבודה שיהיה על המשבר והטראומה בהמשך המסע הטיפולי.