טבע תרפיה הינה שיטת טיפול יצירתית המתקיימת בטבע ומתייחסת אליו כשותף בתהליך. בשעות הקרובות נתנסה כיצד שילוב הטבע יכול להרחיב, להעמיק ולקדם את התהליך הטיפולי ואת ההשלכות שיש לשילוב השיטה על הקשר הטיפולי, עמדת המטפל והאתיקה.

בסדנת מוזארט ים, נראה כיצד העבודה בטבע מייצרת שימור רווחת חייו ותחושת האושר של האדם. כאשר בבסיס השקפה זו נמצאת הטענה כי חיזוק הקשר עם הטבע יכול להפחית דיכאון וחרדה ולתמוך בחוויית נוכחות שלמה יותר, רצף, שמחה והשתאות. הטבע תרפיה היא שיטה אוטונומית ועצמאית אך ניתנת האפשרות להתייחס לשיטה כמודל בדרמה תרפיה ושילוב אומנויות המרחיב אותם לעבודה מחוץ לחדר – בטבע.

יש לשים לב כי בטבע מתרחשים תהליכים שאינם מתקיימים בחדר בכלל או שמתקיימים בו בדרך אחרת. חוקי ודרכי העבודה הטיפולית בטבע שונים מאלו שבחדר. כך גם  עולות שאלות אתיות ייחודיות, אשר מטפל העובד בחדר אינו פוגש. כגון: מה המשמעות של לעבוד במרחב פתוח וחסר גבולות, במרחב שאינו בבעלות שלי ו/או של המטופל; מה קורה אם באמצע טיפול יורד גשם או לחילופין כשעבודת היצירה שעשינו במפגש נשטפת בגשם שירד במהלך שבוע עד כדי כך שלא רק צורתה משתנה אלא אף נמחקת. למשל, יצירה מחמר שהופכת אחרי גשם לאדמה ונעלמת. מהי המשמעות האתית והאקולוגית של שימוש בחומרים מהטבע לטובת תהליכי יצירה בטיפול ושל מי התוצר – של המטופל או של הטבע?

קצת  רקע והיסטוריה (ציטוטים מתוך מאמרו המלא של דר’ רונן ברגר)

בזמנים ההם, לפני פרויד וטרום המהפכה המדעית, האינדיבידואליזם והקפיטליזם, שימש הטקס כמסגרת לתהליכי ריפוי, טרנספורמציה והתפתחות כשעזר לאנשים להחלים ממחלות ומכאובים, להתמודד עם אי הודאות שבחיים ולעבור ממצב חברתי אחד למשנהו. טקסים אלו כללו אלמנטים פיזיים ורוחניים מהטבע אשר השתלבו בתוך המסגרת הרחבה יותר של הרפואה המסורתית והערכים החברתיים-דתיים והאקולוגים של השבט. חלק נכבד מהטקסים התקיים בטבע וחלק אחר, כמו למשל טקסים שבאו לתמוך בתהליך לידת תינוק התקיימו בתוך האוהל או בבית.

ברוב הטקסים הייתה התייחסות ברורה למרכיבים פיזיים ורוחניים שבטבע ולמשמעותם לקידום תהליכי החלמה, שינוי והתפתחות (Eliade, 1959; Evans, 1997; Hazan, 1992; Jennings, 1995; Meged, 1998; Turner, 1986). מכיוון שהתהליך הטקסי התבסס על החוויה היצירתית של גופ-נפש (ולא על פיתוח התובנה) והתקיים בדרכים לא מילוליות ששילבו דרמה, ריקוד, מוסיקה ואמנות חזותית (כמו למשל מייצגים, טוטמים, תפאורה ופסלים) כמו גם חלוקה למבצעים (performers), קהל ומוביל הטקס – השאמאן. תיאורטיקנים שונים, מתחומי הטיפול באמנויות השונות, מתייחסים לטקס כאבי הטיפול באמנויות בזמן שאחרים ביניהם מתייחסים לטיפול באמנויות כסוג של טקס מודרני שמחליף בדרכים שונות את הטקס המסורתי (Jennings, 1995,1998, 2012; Marcow-Speiser, 1998; McNiff, 1979, 1992,  ). האם ייתכן כי בשילוב הטבע בעבודת טיפול מבוסס אמנויות יש בעצם חזרה למשהו שהיה שם תמיד אך הצטמצם או אבד?

כבר באמצע המאה הקודמת היו פסיכואנליטיקנים שהכירו ביכולות הריפוי של הטבע ונעזרו בהם לקדם תהליכים טיפוליים. אריקסון, אחד מתלמידיו המובילים של פרויד ותיאורטיקן חשוב בפני עצמו, נעזר במפגש החווייתי בטבע לקידום תהליכי ההחלמה והריפוי שלו עצמו בהתמודדותו עם שיתוק שנבע ממחלת הפוליו. בהמשך להתנסותו החיובית, להבנה ולכבוד שפיתח לכוחות הריפוי הטבעיים שנמצאו בטבע הוא רתם את הטבע לטובת עבודתו עם מטופליו כאשר נהג לשלוח אותם לטיולים בהרים כחלק מהתהליך הטיפולי (Kinder, 2002).

תחום הטיפול האתגרי (Adventure Therapy) התפתח שנים לאחר מכן, דרך עבודה חינוכית עם נוער ומבוגרים המתקשים להתמודד עם גבולות וסמכות  התחום מתייחס לטבע כאל רקע או תפאורה המספקת אתגרים המתאימים לדרך עבודה קונקרטית ומשימתית כאשר ההתמודדות הפיזית והקונקרטית עימם יכולה לעזור בגיבוש הקבוצה, פיתוח משאבי התמודדות, דרכי תקשורת, חיבור לכוחות ועוד. בשנים האחרונות מתרחב השימוש בגישה אתגרית זו גם לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, משפחות, נשים הסובלות מאנורקסיה, ואנשים המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות.  למרות זאת נראה שעדיין רוב היישומים של ה Adventure Therapy הם בתחום החינוך וההעצמה ופחות בתחום הקליני-טיפולי ( Burg, 2001; Bandoroff, 2003; Crisp & O’Donnell, 1998; Roberts, B. et al, 1998). במרבית המקרים הגישה האתגרית לא שמה דגש או אפילו מתעלמת מהמרכיבים הרגשיים, הרוחניים, הגופניים והמטה-פיזיים הקיימים בטבע כאשר היא מתרכזת בעבודה קונקרטית, התנהגותית ומשימתית(Berger, 2009; Beringer & Martin, 2003).

בשנים האחרונות, עכב ההשפעות השליליות של ההתפתחות הטכנולוגית על תהליכים חברתיים וסביבתיים שונים נושא היחסים בין האדם והטבע צובר הכרה גוברת (Roszak, 2001; Totton, 2003). בכתבים רבים עולה ההשערה, כי הנתק בין בני האדם לבין הטבע גורם למחסור בתחושת רווחה כללית ורווחה פסיכולוגית, רגשית ורוחנית. נראה כי ההתרחקות מהטבע קשורה גם לעליה באינטנסיביות החיים שמשפיעה גם על ההתרחקות מהגופ-נפש, מהקשר וההקשבה לעצמנו ולאחרים ומחיים אוטנטיים ומלאים (Kuhn, 2001; Pillisuk & Joy, 2001; Roszak et al; 1995; Roszak, 2001).

“במגע ובקשר הבלתי אמצעיים עם הטבע יכול האדם להעמיק את המגע והקשר עם טבעו הבסיסי: לחוש אוטנטיות ולפתח מרכיבי אישיות ודרכי חיים חשובים שהתקשו לקבל ביטוי באינטנסיביות החיים המודרניים”  (ברגר, 2005, ע”מ 38). השקפה זו מבהירה לא רק את ההקשר החברתי-סביבתי של הגישה אלא גם הקשר החזק בין הטבע תרפיה לגישת החוסן והכוחות ולמודל הגש”ר המאח”ד (ה – BASICPH) בפרט (Lahad, (2002.

מודל זה טוען כי האדם נולד עם שש שפות/ערוצי התמודדות: גוף, שכל, רגש, משפחה-חברה, אמונה ודמיון וכי קשר ומגע איתם כמו גם היכולת לנוע ולשלב ביניהם מאפשרים לפרט לתפקד טוב יותר בעולם, להתמודד עם משברים וליצור לעצמו משמעות מיטיבה. בו בזמן, עם ההתפתחות המדעית-טכנולוגית מושם דגש מיוחד על פיתוח השפה הקוגניטיבית בזמן שיתר השפות מוזנחות או אפילו מקבלות יחס מזלזל ולכן גם מצטמצמות. טיפול ברוח הגש”ר מאח”ד ולאורו גם טיפול ברוח הטבע תרפיה אינו מתמקד בהכרח בפתרון קונפליקט פסיכולוגי אלא ביצירת מרחב שיעודד היזכרות והנגשה מחודשת בשפות החוסן ובפיתוח גמישות שתאפשר לנוע ולשלב ביניהן (ברגר ולהד, 2011; Lahad, 2002).

עצם קיום הפעילות הטיפולית בטבע, בריחוק מסביבת היומיום, במרחב הפתוח החי והדינאמי, מעודדת את האדם להתחבר לכוחות הגופ-נפש וכוחות היצירה שבתוכו ולתת לגיטימציה וביטוי לערוצי הגש”ר מאח”ד ו”לילד הפנימי”.

השהות בטבע והמפגש הבלתי אמצעי בו, תוך כדי התחברות לתחושות ולמראות שהטבע מזמן יכולים לעזור לאדם לעקוף מנגנוני הגנה קוגניטיביים ולהרחיב את הפרספקטיבה. מרכיב חשוב נוסף שיכול להתקיים מעצם החיבור למחזוריות הטבע, לפשטותו ויכולת התחדשותו קשור לאופן בו ניתן לרתום תופעות שמתקיימות בטבע כדי לעזור לאדם לנרמל חוויות קשות ולקבלן. למשל, ניתן לקשר בין המחזוריות של הגאות והשפל בים לקמילה ולפריחה של הצמחים, לחוויית האובדן וההתחדשות, התקווה והייאוש המחזוריים בחיי האדם. ניתן גם להיעזר במפגש הישיר עם הטבע כדי לתת לחוויות אישיות פשר והקשר נרחבים, טבעיים ואוניברסליים, שמילים ולוגיקה לא יכולים לתת (Berger, 2009). אלמנטים אלו מגדישים את הכרת הטבע תרפיה בכוח הריפוי העצמאי שיש לטבע, לשהות ולמגע עימו. בדומה לגישת הטיפול המבוסס אמנות, ותפיסת האמנות כתרפיה – ART AS THERAPY  .

המונח “הקשר המשולש”: מטפל-מטופל-טבע, שמהווה מונח יסוד נוסף בשיטה ושהכרחי לעבודה בה. זהו מונח וותיק יחסית שבמאמר זה ארחיב אותו מתפיסה של משולש לשני משולשים החוברים יחד למגן דוד הכולל גם התייחסות לקבוצה, לעבודה האמנותית-יצירתית ולרוחניות.

הטבע ‘כסטינג’ ומרחב טיפולי

אחת מהנחות היסוד של הטבע תרפיה היא ההשקפה כי הטבע יכול להוות ולשמש כמרחב טיפולי (therapeutic setting). יש בטבע אלמנטים מרפאים עצמאיים שעצם השהות והמגע בהם יכולים לקדם ולתמוך תהליכי חיבור לכוחות, נרמול, הרגעה והחלמה. הטבע הוא סביבה חיה ודינאמית אשר אינה בשליטתו או בעלותו של המטפל או של המטופל. זהו מרחב פתוח ובלתי תלוי, אשר היה קיים שם לפני הגעתם ויישאר שם גם אחרי לכתם.

מאפיין זה שונה באופן מהותי מהמערך הטיפולי הקלאסי והתוך-חדרי, השייך על-פי רוב למטפל ושנמצא כל כולו בשליטתו. חדר הטיפולים רוהט ועוצב על ידי המטפל לצורך קיום עבודה טיפולית ומפגש עם קליינטים ואין לו בדרך כלל ייעוד, שימוש או תכלית אחרים. הבחירה לקיים עבודה טיפולית בטבע מחייבת את המטפל להתייחס לנושאים אלו הן ברמה התיאורטית והן ברמה היישומית. בחירה זו תשפיע לא רק על טכניקות ההתערבות אלא גם על עמדת המטפל ותהליך בניית הברית הטיפולית והקשר בינו לבין המטופל. הבחירה לעבודה בטבע תשפיע גם על סוג הסמכות וההיררכיה בין המטפל והמטופל ועל החוזה הטיפולי.

נושא נוסף הוא האופן בו הטבע מזמן לתוך המרחב הטיפולי שאלות של אי ודאות, קביעות, שליטה ורצף. השינויים שהטבע מביא מציפים אותם ומזמנים את המטופל (ואת המטפל) להתייחס ולהתמודד עימם. זהו נושא מרכזי בטבע תרפיה שעצם קיום הפעילות מזמן והמייחד אותו משיטות אחרות. השימוש בשיטה מסביר גם את הקשר ההדוק שבין הטבע תרפיה למודל הטקסי.

מונח “העצמי הריק” מסביר כי במקום שהצורך באושר ובמשמעות יתמלא ביחסים של קירבה, שייכות ואינטימיות עם העצמי, האחר והסביבה אנו מנסים למלא אותו בצרכנות מוגברת ובמסעות קניות שלא רק מדלדלים את משאבי כדור הארץ ופוגעים בו אלא בסופו של דבר גם משאירים אותנו ריקים ורעבים. הטבע תרפיה טוענת כי בעזרת חיזוק הקשר עם הטבע ובעזרת המפגש הבלתי אמצעי עימו האדם יכול להתחבר למרכיבי בריאות ואושר, לחזק את ההקשבה הפנימית שלו, את מערכות היחסים והקשר עם האחר ולחוות חיים מלאים יותר ושלמים.

העבודה בטבע יכולה לספק גירוי ובסיס לעבודה גופנית-סנסורית מעוגנת גוף ומשם להתפתח לעבודה השלכתית-מילולית דרך ייצוגים אמנותיים שנוצרו בכאן ועכשיו מחומרי הטבע. התהליך ממחיש גם את עמדת המטפל, שמכבד את הערך הייחודי של המפגש של המטופל עם הטבע, לוקח צעד אחורה ונותן לו מקום.

הקשר המשולש: מטפל-מטופל-טבע (מתרחב לקשר משושה)

הקשר המשולש: “מטפל-מטופל-טבע” הוא מונח מרכזי בטבע תרפיה המבקש להרחיב את הקשר הטיפולי הקלאסי הקיים בין המטפל למטופל על ידי הכנסת גורם שלישי לתוכו – הטבע. בדומה לתהליך ולתוצר האמנותי שנוכח כאלמנט שלישי גם בטיפול באמנויות הומשג המונח הנוכחי בהקשר המיוחד של הטבע תרפיה. הוא נועד לעזור למטפל להתייחס לטבע כאל שותף פעיל בתהליך, המשפיע לא רק על עיצוב המרחב הטיפולי (setting) אלא גם על התהליך הטיפולי עצמו (process).

 ניתן להרחיב את תפיסת הקשר המשולש לקשר משושה הבנוי משני משולשים חופפים בצורת מגן דוד. על קודקודיו של משולש אחד ישבו שלושת המונחים הקודמים: מטפל, מטופל וטבע ולשלושת הקודקודים האחרים יתווספו: הקבוצה (במקרה של עבודה קבוצתית), האמנות (והתהליך היצירתי-האמנותי) והמימד הרוחני – קשר עם היקום והגדול ממני. במרכז מגן הדוד, בחלק שמורכב ובנוי מהמפגש בין כולם יתקיים התהליך. החזקת המבנה  של שני המשולשים והתנועה המתקיימת והאפשריים בין קודקודיהם וביניהם מאפשרים למטפל לבחור באיזה ציר להתמקד בשלבי התהליך השונים וכיצד בעזרת בחירתו לקדם את התהליך.

שילוב הטקס כאבן יסוד בטבע תרפיה קשור לצורך הבסיסי של האדם לייצר מרחב מוגדר, יציב ומוכר בתוך מרחבי הטבע הפתוחים, שאינם בשליטתו, באופן שבו המסגרת הטקסית יכולה ליצור. מסגרת זו נותנת למטופלים חוויית ביטחון וסדר, תנאי הכרחי ובסיסי לקיום התהליך הטיפולי, לשיתוף, מגע ובדיקת הנושאים המורכבים שהביאו לטיפול. הטבע תרפיה משתמשת בטקסים קבועים שחוזרים על עצמם בכל מפגש, כמו למשל טקסים היוצרים היכרות וחוויית ביטחון בין חברי הקבוצה, טקסים שעוזרים למשתתפים להתחבר ליצירתיות ולטבע ושמחזקים את הקשר גופ-נפש. העבודה בשיטה כוללת גם טקסים העוסקים בהגדרת המרחב המקודש ומסמלים את תהליכי הכניסה והיציאה ממנו וגם טקסים ספונטאניים שנוצרים בכאן ועכשיו כדי לקדם תהליך מסוים של חבר בקבוצה או של הקבוצה כולה. בימים ההם, האדם היה תלוי בטבע לקיומו הפיזי, הרוחני והחברתי וחי בתחושה חזקה של קולקטיביות: היחיד היווה חלק מהמשפחה, המשפחה חלק מהשבט, השבט חלק מהטבע, והטבע חלק מהיקום. כל אחד מאלמנטים אלו היה קשור ותלוי באלמנטים האחרים כאשר שינוי באחד היה עשוי להפר את האיזון העדין ששמר על המערכת כולה.

לטקסים היה תפקיד מפתח במתן תחושה של סדר וביטחון, טיפוח תחושת שייכות וסיפוק והרגשה של שליטה בלא נודע ובבלתי נשלט. בנוסף, לטקס היה תפקיד חברתי חשוב שעזר לאנשים לעבור משלב ומעמד חברתי אחד למשנהו (Eliade, 1959; Evans, 1997; Hazan, 1992; Jenings, 1995; Meged, 1998; Turner, 1986). השאמאן היה האחראי על קיום הטקסים, אשר כוונו לא רק כדי לעזור ליחידים ולקבוצה, אלא גם לשמירה על ערכים, אמונות ודרך החיים Eliade, 1959; Meged, 1998); שורצמן, 2007). הקשר הבלתי אמצעי של השאמאן עם הטבע אפשר לו לנוע, בעזרת הדרמה והטרנס לתוך הממדים המיסטיים והמטה-פיזיים ובכך לגעת, לראות ולחזות אלמנטים אשר לא ניתן היה לפנות אליהם בדרך אחרת “בעולם המציאות הקונקרטית”. היכרותו של השאמאן עם הטבע אפשרה לו להשתמש במרכיבים פיזיים (צמחים, חלקי בעלי חיים, אלמנטים) ורוחניים (רוחות) מהטבע כדי לקדם תהליכים טרנספורמטיביים ולרפא מחלות וכאבים.

בשלב הראשון – ההגעה, הכניסה וההיכרות עם המרחב הפיזי, הקבוצה ונושא הסדנה. בשלב השני – דרך המפגש והעבודה ההתנסותית, המאפשרת לאדם לחקור ולבטא את הנושאים שמעסיקים אותו בתוך המרחב הפנטסטי-יצירתי לבדו ובתוך הקבוצה ובאמצעים דרמטיים, כולל בחינת נושאים אישיים ונושאי טאבו ובשלב השלישי לסיום – באיסוף התהליך ויצירת אינטגרציה עם החיים שמעבר לקבוצה ולטיפול.

המגע בכל המרכיבים של המשושה נראים בשלבי העבודה השונים: המטפל, המטופל, הקבוצה, הטבע, העבודה יצירתית-אמנותיות והרוחניות כמו גם בחירות המטפל, הנע ביניהם ומדגיש בכל פעם אחד מהם, זה שלהבנתו יתמוך יותר בשלב המסוים בתהליך. ניתן לראות את האופן שבו בהתאם לסיטואציה המטפל והקבוצה יכולים להישאר ברקע ולתפקד כשומרי מסגרת לעבודה, כעדים וכמתווכים בתהליך שמתרחש בעיקר בין המטופל והטבע (והיצירה).

לחילופין, ברגעים שבהם לתהליכים שקשורים בקשר הבין-אישי יש משמעות רחבה יותר, לנוע ולקחת מקום מרכזי יותר במרחב בזמן שהטבע הופך לרקע.  הטבע בתהליך והחיבור לתהליכים מחזוריים ואוניברסליים כמו גאות ושפל, זריחה שקיעה, קמילה והתחדשות, לידה ומוות ומאפשר לחברי הקבוצה, שעשויים כאמור להגיע מתרבויות ותפיסות חיים שונות להתארגן סביב אותם מכנים משותפים רחבים, אמיתות אוניברסליות וארכיטיפיים טבעיים וקולקטיביים שכולנו מכירים ומסכימים עליהם. תהליך זה עוזר ליצירת חוויה של אחדות, שותפות והשתתפות התומכים בתהליכי יצירת קבוצה ובחווייתה כמקום בטוח, מנרמל ומרגיע. חיבור זה עוזר ליצירת אווירה ומרחב התומכים בהתפתחות הטקס, הסכמה לסמלים, לדימויים ולארכיטיפיים שעולים במהלכו ומכאן מסיעים לתהליכי ההחלמה הקשורים לשהות במרחב הפנטסטי והסמי-טרנס שהטקס עשוי לכלול. הם פועלים בדרך א-לוגית ובאמצעות תהליכים קשורים לאונה הימנית של המוח (Berger, R. in press; Lahad, 2002).

ניתן לעבוד בכל “טבע” תוך כדי התייחסות למונח הקשר המשולש/משושה. במקרים שבהם הטבע דל קיימת תמיד האפשרות שהוא ישמש יותר כרקע ובמה לתהליך ויתפקד פחות כמשאב טיפולי עצמאי. גם אז יתקיימו תהליכים עצמאיים שהטבע יכיל ויזמן כמו למשל תהליכים הקשורים במחזוריות השנה, חיות שעוברות או עוברי אורח וגם אז ניתן להתייחס ולשלב אותם בתהליך…