היא חוזרת אל החדר. נראה כי יוסי לא הבחין בזמן שחלף עם הרהוריה, או בשיחתה עם קוהוט.

היא: "יוסי, היית חסר כאן בחדר".

יוסי: "חשבתי שאת רוצה לראות את מירי לבד…".

היא: "לבד? למה? הרי אתם באים לכאן כזוג".

יוסי: "לא נורא" (מחייך), "חשבתי שיותר נוח לך איתה, שאת מעדיפה להיפגש איתה לבד, את יודעת… אני מסתדר… היא, יותר קשה לה".

היא שוב מחפשת את קוהוט.

קוהוט: "אל תיכנעי, זהו רק השריון ההגנתי שיוסי בוחר ללבוש בכל פעם, כדי לא להתפרק וכדי להימנע מיחסים אינטימיים… את בוודאי מכירה היטב את אמירותיו וגם את ההגנות בהן הוא משתמש".

היא פונה שוב ליוסי: "אתה מוכן קצת לפרט למה אתה מתכוון ב'יותר קשה לה, אני מסתדר'…".

יוסי: "בדרך כלל את מרחמת עליה, במיוחד כשהיא בוכה, ובי את 'נכנסת חופשי'. שלא תביני לא נכון, זה בסדר גמור מבחינתי…".

היא: "מרחמת עליה? למה אתה מתכוון? מה אתה מרגיש ביחס לכך שאני מוותרת לה, מרחמת עליה? כיצד אתה מרגיש עם היחס המיטיב שלי כלפיה ולא כלפיך?".

יוסי נראה נבוך, שותק לרגע ועונה: "נראה שיותר נוח לך איתה, שאולי אפילו העדפת להיפגש איתה לבד… לכן גם לא התקשרתי אליך".

היא: "אהה, אז אולי בתפיסתך יש לי 'בת מועדפת' בחדר? מירי נתפסת בעיניך כבת המועדפת שלי, שזוכה ליחס קרוב ואחר מזה שאתה מקבל?".

יוסי: "כן..".

היא: "וואו, אז ייתכן שממש חיכית לחיזור שלי, לטלפון, להתעניינות שלי, וכשזה לא קרה, קיבלת אישור למחשבותיך שמירי חשובה או אהובה עליי יותר, או שאתה פחות משמעותי עבורי…".

יוסי מחייך ועונה: "כן".

היא פונה בפליאה לעבר קוהוט: "איך זה ייתכן? הוא כל-כך משמעותי עבורי, יש לו חלק כל-כך נכבד בטיפול, לעתים אני חשה שאנחנו מנהלים בטיפול כמעט דיאלוג שלם, ללא התערבותה של מירי… מה קורה כאן? היכן טעיתי? כיצד אתקן את החוויה הזו שלו?".

קוהוט: "תירגעי. את הרי יודעת לתת למטופל את התחושה שהוא משמעותי ואהוב… אבל ייתכן שיש כאן משהו נוסף שתוכלי להתייחס אליו?".

היא לוקחת רגע עם עצמה, שומעת היטב את פעימות הלב. היא יודעת שאצלה, זהו סימן להתרגשות. עם כל פעימה, מהדהדת בתוכה המילה "מועדפת, מועדפת, מועדפת"… והיא מחליטה: אשאר עם יוסי והחוויה שלו, ויחד נראה איזה תפקיד ה"מועדפת" תופסת כאן בטיפול.

היא שומעת את עצמה אומרת: "מעניין מה היה התפקיד שלקחת בקבוצה הטיפולית האחרונה בה השתתפת… האם תוכל להיזכר?".

יוסי חושב רגע ועונה: "בקבוצה היה לי תפקיד חשוב ומשמעותי, החברים והמנחה למדו שאפשר לסמוך עליי. למנחה ולי היה קשר קרוב ונתפסתי כסוג של מנהיג… הייתי סוג של 'בן מועדף' בקבוצה ועבור המנחה… ואת יודעת מה? התפקיד הזה אפילו מוכר לי מהבית…".

היא: "באמת? מה בדיוק זה מזכיר לך?".

יוסי: "כשהייתי בן שמונה, אחי הבכור נרצח… זאת הייתה מכה קשה על המשפחה. ואחרי כמה שנים, האח הגדול ממני התאבד, וככה נשארתי אני כמו מן בן יחיד, מול כמה אחיות. מהר מאד, המקום שלי בבית נעשה מרכזי וחשוב, כמו של בן יחיד. אמא שלי והאחיות שלי נתנו לי יחס מועדף ופינקו אותי…".

היא: "אז הטיפול הוא אולי המקום הראשון והיחיד, שבו אתה מתמודד שלא כבן מועדף…? ויותר מזה, אתה נאלץ להתמודד עם זה שלאשתך ניתן המקום המוכר והנחשף….".

כל אותו הזמן, מירי שותקת. אך היא רואה אותה נרגשת, דומעת… היא פונה אליה ושואלת, מה מתרחש בתוכה?

מירי: "מעולם לא הרגשתי בת מועדפת… לא חשבתי שאני הבת המועדפת שלך…".

היא: "ועכשיו, כשיוסי מספר על תחושותיו, מה את חשה לגבי המקום שניתן לך כאן בחדר?".

מירי: "טוב, זאת הרגשה טובה. לחשוב שאני חשובה עבור מישהו, בלי שעשיתי משהו בשביל זה… בבית שלי תמיד רק דאגתי, ארגנתי ולא זכיתי לשום יחס, אף אחד לא ראה באמת את כל מה שעשיתי… נהפוך הוא – בדרך כלל הייתי שק החבטות. אבל בשונה מבעבר, את לא מוותרת לי וגם לא עליי…".

בינה לבין עצמה, היא תוהה על חילופי התפקידים שהתחוללו מולה בחדר, ותוהה מה יוסי באמת מרגיש.

בתוכה נשמע קול: "אל תחששי לומר את מה שאת חושבת… שקפי לו מה את מרגישה, המטופל שלך זקוק לדמות חזקה, שניתן להשליך עליה ללא הפרעה – צרכים, צרכים שלא סופקו בעבר".

מתוך גרונה, היא שומעת את עצמה אומרת ליוסי, את מה ששמעה לאחרונה במפגש קבוצתי בו השתתפה, כחברת קבוצה – ולא כמטפלת. אותה פעם ראשונה, לאחר שנים, שבה אפשרו לה להביע גם רגשות קשים, שעלו בה למול המנחה האהוב עליה: "נראה לי שאתה כועס עליי… אולי מאוכזב ומתקשה מאד להגיד לי את זה… נסה לומר לי את מה שאתה מרגיש – ואל תחשוש. הגיע הזמן בטיפול שלנו, שתוכל להביע גם רגשות שליליים כלפיי…".

הרבה כוח ועוצמה יש במשפט הזה. מעניין – היא חושבת לעצמה – הפעם בתפקיד המטפל, זה היה קל יותר מאשר אז שם בירושלים, בקבוצה בה השתתפה. אך כמעט במקביל, הראש שלה כבד; מלא במושגים, 'תהליכים', 'העברה נגדית', 'הדהוד', 'תהליך מקביל' – מה קורה כאן בדיוק?!

בעוד היא בוררת מושגים, קולו של יוסי קוטע את מחשבותיה.

יוסי: "קשה לי לכעוס עליך… אני כל כך מכבד אותך, זה לא מסתדר לי עם הכעס…".

היא: "אני יודעת שקשה לך, אני רואה כמה קשה לך להביע מולי כעס ישיר. ובכל זאת, זה חשוב שנדבר על זה, זה חשוב שתביע כלפיי מה אתה מרגיש. להכיר בכך שאני לא ההורה האולטימטיבי, שנדבר על פנטזיית ההורה המושלם עבורך…".

יוסי: "הכעס שלי הוא דבר מפחיד… בדרך כלל הוא 'יוצא' בצעקות, כמשהו אלים".

היא: "נראה לי שאם תביע את הכעס שלך מולי וכלפיי, לא יקרה לי דבר; אני לא אתפורר ולא אשבר, ונוכל ללמוד משהו על הכעס שלך – על הקנאה שלך ועל המקום החדש, איתו אתה נאלץ להתמודד בטיפול. מה ציפית שאעשה, כשלא הגעת לטיפול?".

יוסי: "בדרך כלל אני לא מדבר על הכעס… אני מראה אותו, אני מגיב דרכו…" (שתיקה)… "רציתי שתתקשרי, שתבררי למה אני לא בא, שתזמיני אותי לשיחה".

היא: "אני מניחה שזה היה קשה ומאכזב כאחד, לא לקבל את היחס לו ציפית… מעניין מה עוררו התחושות האלה ומה ההרגשה עכשיו, כשאתה מדבר עליו, נפגש איתו פנים אל פנים, כאן בטיפול שלנו, בנוכחותה של מירי לידך?".

יוסי: "אני לא מכיר את זה… אני בשליטה…".

מירי: "בבית הוא אף פעם לא מדבר ככה, בבית הכל מתנהל בצעקות. אני שותקת, מוותרת, נכנעת לו – גם כשאני חושבת אחרת… זאת הפעם הראשונה עכשיו, אחרי עשרים שנות נישואין, שאני רואה ושומעת את יוסי מדבר על כעס ואכזבה, בלי לכעוס באלימות…".

יוסי: "את לא מוותרת לי כאן, לא מרחמת עליי, ולפעמים אני יוצא מכאן כועס, כי את משמיעה לי דברים שקשה לי לשמוע, את לא מפחדת ממני. אחרי כמה זמן אני נרגע – ואפילו מרוצה שלא קיבלתי מה שרציתי, אלא את מה שהייתי צריך…".

היא: "בחדר, כאן בטיפול, יש לנו את האפשרות להתאמן על איך היית רוצה להביע את הכעס שלך, בלי לפגוע באף אחד – ובמיוחד לא בעצמך".

יוסי: "ההתנסות הזאת כאן, לדבר על הכעס ולהרגיש אותו פיזית בגוף, אבל בלי לפגוע בעצמי או באחרים… זאת הרגשה כל-כך טובה עבורי…".

היא: "יופי, אז אם אני מבינה נכון, אתה מרגיש שאתה יכול להביע רגשות, כמו כעס ואכזבה, מבלי לחשוש שאני נהרסת… מנקודת המבט שלי חשוב שתבין, שהדיבור הכנה בינינו יכול לתרום לטיפול ולשינוי דפוסים בהתנהגות שלך, וגם בהתנהלות הזוגית של שניכם… אגב, עולה בי ההשערה, שייתכן ואת רגשות הכעס שלך מול 'גניבת' המקום המועדף בטיפול, לא יכולת להפנות כלפיי – ולכן הפנית אותם כלפי מירי, עד להסלמה הזאת ששניכם הרגשתם לאחרונה…".

מירי ויוסי עונים: "…לא חשבנו על זה…".

היא: "אני מניחה שנמשיך ונעבוד על זה בהמשך, וגם על התפקידים שאתם לוקחים על עצמכם בזוגיות". ולאחר רגע מוסיפה: "האם במשפחה הגרעינית שלכם ישנו בן כלשהו, שהוא מועדף על ידכם?".

מירי ממהרת לענות: "ממש לא…".

ואילו יוסי: "בוודאי, אני יכול גם לומר בוודאות מי הוא!".

היא פונה לשניהם: "אני מעריכה את הכנות, הבגרות והבשלות לדבר על כל זה בפתיחות כזאת…". ואילו לעצמה היא מהרהרת – אילו רק היה יודע כמה קשה היה לה, כמטפלת, להתבונן על עצמה כבת מועדפת, לקרוא לעצמה כך בשם, ולקבל שזהו תפקידה עד היום במשפחתה… אבל החוק העיקרי כאן הוא כנות, נכון? (ולרגע לא יודעת – למי אמרה זאת – להם או לעצמה…?).

לפתע היא מבינה, כי סיפורם של מירי ויוסי כבן וכבת מועדפים, הפגיש אותה עם היותה "הבת הקטנה", המועדפת. כילדה מרצה, היא לא חשבה ולא חישבה את צעדיה; היא רק חשבה שכך צריך להיות – עד לבגרותה. יחסיה עם אחותה ה"גדולה" נראו לה תמיד אולטימטיביים ואת קנאת אחותה מולה, כבת מועדפת, היא חשה רק בבגרותן. במבט לאחור, היא יכולה להיזכר בסיטואציות התבגרות קשות שלה וב"סגירת חשבונות" איתה בגיל מבוגר יותר. את גיל ההתבגרות והדיפרנציאציה שלה, היא עשתה סביב גיל 24, מאז נפרדה מחלקים רבים ומתפקידים רבים שלה כ"ילדה מועדפת". אך היא מניחה ויודעת, כי חלקים מסוימים נשארו ואולי יישארו טבועים בה לתמיד… כיום, כמטפלת, בקליניקה משלה, היא רוקמת זיכרונות ויודעת, כי לתפקיד זה ישנם רווחים והפסדים כאחד…

היא חוזרת מהרהוריה לחדר הטיפול, ומעט נרגשת היא פונה ליוסי: "אז, בקבוצה או בבית, לא תמיד קיבלת מה שהיית צריך, אלא מה שחשבו שיש צורך (שלהם) לתת לך?".

יוסי: "בדיוק…".

היא: "הייתי רוצה לשמוע עוד על התפקיד שלך בקבוצה ובמשפחה…".

יוסי: "סיפרתי לך, שבקבוצה הייתי סוג של מנהיג. הייתי אהוד מאד, זרמתי עם הקבוצה והשתדלתי לא להתנגד, לא חיפשתי שם מריבות ועימותים, רציתי שיהיה טוב לכולם ועשיתי הרבה בשביל זה… הייתי אני, אבל עם הרבה פחות תוקפנות ממה שאני רגיל ויודע מעצמי…".

היא: "נראה שאתה נע בין תוקפנות והרס, לבין תפקיד המפייס והמרצה… אני מניחה שההתנהלות הזאת די מקשה עליך ומבלבלת אותך, ושבחייך אתה משלם ושילמת מחירים כבדים…".

יוסי: "את יודעת, שרק כעת בשנות הארבעים התחלתי את החיים…".

היא פונה ליוסי: "אנחנו צריכים עכשיו לסיים… כאן זוהי ההתחלה שלנו, ללמד אותך לבקש מה שאתה צריך ולא לקבל מה שאחרים חושבים שלו אתה זקוק…", ומוסיפה אל שניהם: "רציתי לומר תודה על כל מה שעזרתם לי ללמוד היום… לא ידעתי שגם אני יוצרת ילדים מועדפים, לפחות לא בטיפול… עזרתם לי רבות היום ללמוד על ילדים מועדפים ועל תפקידים במקומות שונים – ועל עצמי… תודה…".

שני בני הזוג מחייכים אליה, ומחלחלת בה ההרגשה שיש ביניהם כעת ברית חדשה.

אם הייתה יכולה, היא הייתה מחבקת אותם – ובמיוחד את יוסי, על המתנה שנתן לה היום בחדר; את האפשרות להיות שם עם עצמה בכנות, ואולי גם קצת לסגור מעגל עם עברה שלה.

ומה שהיא הכי אוהבת – תם ולא נשלם.

היא ואני.