“אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז”. אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר. היא הביטה בשעונה הוא הראה על השעה אחת לפנות בוקר, היא התיישרה קלות בכיסאה. הוא זקף מבטו אליה, מבט נוקב, כועס, מופתע, זעם מלכותי זלג ממנו. גופו נע קדימה, כף ידו התכווצה לאגרוף, ידו עלתה מעלה והלמה חזק בשולחנה. הוא נאנק ומגרונו שוחררה צעקה שקרעה את חלל החדר: “מכשפה מכוערת” זו עדות שקר!!!

ברגע אחד חשה כיצד נזרק עליה מעין “זר של קוצים”, ליבה פעם בקצב מהיר. לא… היא לא הייתה מאוימת רק עטופה בתמונה נשכחת עת הייתה בת חמש, עומדת במטבח בית הוריה כשידו של אביה סותרת בחוזקה על לחיה  של אימה, היה זה לזיכרון חולף וצורב. היא ניערה מחשבותיה מעליה כזוהמה שיש להפטר ממנה מהר.

רעד פנימי חלחל בה, כעת לא היה בה הספק כי אופן כניסתו הראשונית לחדר החקירות, תעתע בה. תמונת האיש שעצם עיניו ופקח אותן בעייפות, פניו שנשענו על שולחנה ללא ניע. פסיעותיו הכבדות והאיטיות, כקורבן שפוף, “כעלה נידף ברוח”, היה לאדם המנסה את הבלתי אפשרי, לזה המנסה לכבוש את יצרו לגבות על נפשו המיוסרת, על תשוקת אהבה שהפכה אותו למחזר אלים, לתוקפן עת הוא מלקק פצעי אוהב בנשיקות נקם.